|
|
אודות
הי (:
שמי אלונה.
ההורים שלי גרושים ולאבא שלי יש אישה אחרת, שמה ריטה.
מאוהבת.
יש לי כלב חמוד ששמו רוג'ר.
החבר הכי טוב שלי.
בנוסף גם גורת חתולים קטנה ושני ארנבים.
אוהבת לכתוב. וכמובן גם לקרוא. לטייל. לשיר. לדבר. לצחוק.
תהנו (:
|
אומנות הריקוד משחרר אותי מכל מה שעבר עלי, פחדים, ריבים, שקרים, הכל. פשוט- להקשיב למוסיקה, ולנוע. לפרוק הכל. כשאני מציירת אני מרגישה כל יכולה. אני יכולה לצייר את שני הורי ביחד, מחובקים, ואני איתם. אני יכולה לצייר חברה טובה שהלכה, איתי. אני יכולה לעשות הכל. לערבב שחור עם לבן, רע עם טוב. הבעיה שזה רק על הנייר. רק על הדף. ולא במציאות. בכתיבה אני יכולה להכניס לתוך דמות אחת-הכל. טעויות, רגשות, מחשבות. להכניס את עצמי. ולתקן. מה שלא אמור להיות, מה שמפריע, חונק. פשוט להשתחרר. באומנות אני יכולה לעשות הכל. לתקן טעיות שעשיתי, לפרוק החוצה דברים שקרו, וליצור דברים שלא היו ולא יהיו. |
אני אני- חרשנית ותולעת ספרים, חייכנית, סלחנית, סבלנית, נמוכה (גררר!) שונאת גזענות. סקרנית, פטפטנית, בלונדינית, משקפופרית, מנגנת בצ'לו (5 שנים!) צוחקת המון, ו... ו... אוהבת ילדים, אוהבת לעזור, ספורטאית, לא מקובלת, יצירתית, פחדנית. ו.... ו.... זהו בערך. |
חיוכים 
"חייך אל החיים והם יחייכו אליך" זה נכון, אבל החיוך צריך להיות אמיתי. לדעתי הכוונה היא שצריך להיות אופטימיים, גם כשהחיים קשים, אבל לפעמים מותר גם להיות קצת עצובים, מאוכזבים. כי חיוך מזויף, לא עוזר ורק מקשה. |
|
|
ריבים. | | ריבים הם חלק גדול מהיומיום.
לפני המקרה, חשבתי שריבים זה בסדר. רבים, משלימים. שוב רבים, אבל תמיד מתפייסים בסוף.
אך לא ידעתי מה יקרה.
משהו שישנה לי את נקודת המבט האופטימית הזאת.
הורי התגרשו.
ברגע שזה קרה, כבר לא יכלתי לחשוב שריבים זה בסדר. רבים, מתפייסים. שוב רבים ומשלימים.
הם תמיד רבו והתווכחו, אבל הם היו יחד, זוג.
ואולי לא?
אולי זוג זה לא רק הרשמיות, שהם התחתנו והכל, אלא אם הם חיים ביחד בשלווה ורוגע?
אני מתגעגעת לימים שהיינו כולנו ביחד,
ישבנו,
וצחקנו...
זה לא קרה הרבה, אבל כשהם היו ביחד תמיד קיוויתי שזה יקרה... כי זה היה אפשרי. ועכשיו, כשהם נפרדו, זה בלתי אפשרי.
בהתחלה כעסתי עליהם.
למה הם עשו רע בחיים? למה אני לא יכולה שיהיו לי אבא ואמא ביחד שאוהבים אחד את השני?
למה הם עשו לי רע?
אבל אולי לא?
אולי זה לא היה רע?
אולי הם שמרו עלי מפני הריבים והתפרצויות הזעם?
כי עכשיו, יותר שקט בבית. ואני מבלה עם אמי יותר.
הולכות ביחד לקניות. לספריה. לבית קפה. ומדברות...
אני מתגעגעת לאבי. אני לא רואה אותו הרבה.
אבל עדיין, צריך להסתכל על הצד הטוב.
זה קשה.... אבל זה עוזר.
|
|
|
|
|
 | וואו, כל הכבוד עם איך שאת מתמודדת! גאות בך! את צודקת שהאופטימיות ובכללי כל התפיסה משתנה אחרי מקרה שמוכיח לך ההפך ממה שחשבת. אנחנו ממש מזדהות. את כותבת נהדר! כל הכבוד! תמשיכי כך! אוהבות. |
|  | תודה רבה... איך שאתן מחזקות אותי, אוהבת אתכן (: אני לא בדיוק מתמודדת עם זה, רק משלימה עם זה שזה לא יקרה.... אבל בכל מקרה, תודה, אתן מדהימות ומתחשבות.... אוהבת. |
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
|
|
;){kind=link}